לו הנופלים היו יכולים לדבר

על השיר

שנת 2002 הייתה שנה ארורה.

 

זו הייתה השנה הקטלנית ביותר של אזרחים בפעולות איבה מקום המדינה (307 אזרחים חללים, פער עצום משנים קטלניות אחרות). 

בחודש מרץ לבדו (המכונה מאז - 'מרץ השחור') נהרגו 135 אזרחים.

בתחילת מרץ 2002 מצאתי את עצמי בחופשה של חמישה ימים בפריז. 

לבד. 

לפני הכניסה לתפקיד הסמג"ד.

פיגוע רדף פיגוע.

גדוד התותחנים היה פרוס בגזרה המערבית של חטיבת חברון (בלי תותחים כמובן). 

הגדוד היה אחראי על היישובים תלם, אדורה ונגוהות ועל כביש 35 ממחסום תרקומיה ועד המפגש עם כביש 60. 

סוללה ג' בנגוהות.

פלוגת משטרה צבאית במחסום תרקומיה.

סוללה ב' בכלל בחטיבת עציון.

הסוללה הצעירה עשתה אימון הקמה ברמת הגולן.

הכוחות היו מאוד מצומצמים.

העומס המבצעי האדיר נפל על המפקדה. חיילים וקצינים שאינם בהגדרה לוחמים.

ירי כמעט יומיומי על רכבים ישראלים בכביש 35.

במצבים כאלה מתגלה נפש האדם ויכולותיו כמו שמצאנו את השליש וקצינת החימוש שעשו אבטחה לכבישים  על גבי נגמ"ש…

 

הייתי פחות מחודש בתפקיד.

ליל הסדר.

אני תורן.

הגזרה באחריותי.

בבוקר נפלתי במוצב ופתחתי את כף היד.

נסעתי עם החפ"ק לגדוד הנח"ל בחרסינה. הערתי את הרופא שחזר לפנות בוקר ממעצר.

ראה את כף היד וישר אמר 'למיון בהדסה'.

אמרתי לו שאין סיכוי שעל זה אני מתקשר להחזיר את המג"ד שלי פורמוזה לליל הסדר.

השתכנע, ניקה, חבש (הצלקת נשארה עד היום).

ליל הסדר הזה היה בגשם מטורף. ארוחה מעולה. הטבח ממש השקיע את הנשמה.

תוך כדי הסדר הגיעו החדשות מנתניה, ממלון פארק.

יצאתי עם החפ"ק לסיור בכפרים.

למחרת החג נקראתי לחטיבה להערכת מצב מיוחדת עם המח"ט דרור וינברג ז"ל.

הקדמתי.

דרור קרא לי פנימה והכניס אותי להערכת המצב של אוגדת איו"ש שהתבצעה בוידאו קונפרנס (שהיה די חדיש בימים ההם).

הבנתי שמול עיניי מתרחשת היסטוריה. הגזרה חולקה למספר אוגדות, בוצע גיוס מילואים נרחב (הראשון מאז מבצע 'שלום הגליל') והוחלט על כיבוש הערים הפלסטיניות.

מבצע 'חומת מגן' התחיל.

חברון מחוץ למשחק. כרגע. רק כיבוש של שטחי A במרחב הכפרי.

בימים הבאים הוקם גדוד מאולתר מפלוגות מילואים שהיווה את הבסיס לגדוד 96, לביא (בפיקוד יהודה לוין). 

סייעתי להוביל אותו דרך הכפרים בגזרתי לכיבוש העיירות דהריה ודורה.

פתחנו חסמים שהיו קיימים בצד המערבי של העיר חברון כדי לבצע הונאה למחבלים ובעיקר חיזקנו את ההגנה על היישובים שלנו בגזרה.

הגברנו את הלחץ על ארגוני הטרור בגזרה עם עזרה אדירה של השב"כ . 

פתאום הסורים הזיזו כוחות ואנחנו נדרשנו במקביל להיכנס לכוננות ארטילרית. 

התותחים היו בטיפולים ברמת הגולן. וכך, בלילה שלם, יחד עם נגדי הגדוד הצלחנו להעמיד את כל הכלים בכוננות - כולל העמסה של מאות פגזים. 

בחזרה לחברון - 

הרבה מבצעי מעצר ליליים.

יום הזיכרון ויום העצמאות עברו להם.

הערים הפלסטיניות, למעט חברון, נכבשו.

סינרגיה אדירה עם יחידות המילואים.

הגדוד קיבל משימה לכבוש את בניין המשטרה הפלסטינית בכפר נובא.

הסוללה הצעירה החליפה את סוללה ג' בנגוהות וזו התמקמה בתרקומיה.

המשימה הוטלה על סוללה ג' שהחלה לבצע סיורים ומודלים.

שעת ה"ש" נקבעה ליום חמישי בלילה.

הגדוד נערך וברגע אחרון ה"ש" נדחה.

המג"ד יצא הביתה לשבת.

שישי בצהריים - דרור המח"ט ואני ביצענו סיור בכפרים תרקומיה - בית אולה - נובא - חארס.

בדרך חזרה נתקענו במחסום אבנים על הכביש ומטר אבנים החל מושלך לכיווננו. 

נחלצנו וחזרנו כל אחד לבסיסו.

שישי בלילה - גרטנר, מסו"ל ג' ואני ביצענו סיור ג'יפים לילי באותם הכפרים.

בדרך חזרה, באזור חצות, קיבלנו קריאה מאחראי הביטחון של היישוב אדורה שזיהה תנועות חשודות בוואדי מחוץ ליישוב.

הגענו אליו. 

לא זיהינו כלום.

ירינו כמה צרורות של מא"ג לעבר הרכס ממול (הוראות הפתיחה באש היו מקלות מאוד).

חזרנו למוצב באזור 2 לפנות בוקר.

 

שבת, 27/4/2002, 09:00.

סירנה במוצב -  "פרש טורקי, חדירה לישוב אדורה".

קופץ מהמיטה לחפ"ק.

נסיעה של מספר דקות מהמוצב לישוב. 

כמה דקות שאפשרו לחשוב על סיטואציה שבה לא הייתי מעולם והייתה חסרה בהרבה מאוד נתונים.

אמרתי לגרטנר בקשר להוציא את עצמו וכוח התערבות מתרקומיה שיפגשו איתי בכניסה לישוב.

ביקשתי מהחמ"ל שיחסמו את כביש 35 לכיוון חברון למקרה שיהיה רכב שבורח.

הגעתי לשער הישוב. חייל שמירות של ההגנ"ש אמר שיש יריות בתוך הישוב.

טיפסנו עם הג'יפ למעלה למרכז הישוב.

זיו, נהג החפ"ק שלי, תימרן בין הבתים בתוך גן שעשועים עד שראינו מקבץ של אזרחים שיורים.

פרקנו. 

ראיתי אדם שוכב על הרצפה (יעקב כץ ז"ל), חולצה לבנה מלאה בדם. לא זז. 

טיפלו בו.

הגעתי בריצה אל התושבים היורים וניסיתי להבין מה קורה.

"הם בבית של שפי, הם בבית של שפי".

הגיע בריצה תושב היישוב, לבוש מדים, דרגות סגן אלוף. איש מילואים.

הוא ידע איפה הבית של שפי. אנחנו אחריו.

אמרתי לגרטנר שיאגף מכיוון החורשה. 

כדורים בקנה. נכנסנו לבית של שפי. 

בתוך הראש שלי - המחבל בתוך הבית.

במציאות - הם כבר ברחו.

צרחות בבית.

זעקות של אמא.

חיפשתי בחדרים מחבל מסתתר.

החובש הוציא החוצה על ידיו ילדה בת 5 מדממת.

חיפשתי מחבל והייתי דרוך לפתוח באש.

זעקות האם ותמונת הילדה לא חדרו את מעטפת הריכוז. 

זה יבוא אחר כך. לעוד הרבה שנים.

אין מחבל בבית. רצתי עם הצוות לחורשה במעלה הרחוב.

פגשתי את גרטנר.

ראיתי את אריק בקר ז"ל שוכב בינות לעצים.

אנחנו ליד הבית של גרינברג.

ילד כבן 15-16 הסתובב מחוץ לבית ומלמל דברים לא ברורים. הוא היה בשוק.

הרופא של גדוד הצנחנים 101 כבר הגיע וביקש שהילד לא יכנס לבית.

אימו נרצחה במיטתה בקומה העליונה.

דרור המח"ט הגיע.

נתתי לו את תמונת המצב שהייתה לי בינתיים.

הוא תפס פיקוד על המרדף.

הגיע מפקד האוגדה.

פורמוזה המג"ד הגיע מהבית. הסתכלתי לו בעיניים ולא החלפנו מילה.

המבטים הספיקו  

עכשיו מטפלים באירוע.

אח"כ כבר הגיעו לוחמי הצנחנים ושלדג, והנחתתי בשדה מחוץ לישוב מסוק לטובת הטסת כוחות לכפר תופח שמעבר לוואדי.

הגיעו גם אלוף הפיקוד והרמטכ"ל.

נשלחתי להביא את גופת אחד המחבלים שנהרג במרדף. היה מורכב להעלות אותו מהוואדי לכביש. 

נעזרנו בנגמ"ש. 

כשהגענו לכביש חיכתה קצינת החימוש עם האמבולנס הגדודי ולקחה את הגופה למפקדת החטיבה.

חזרתי לחפ"ק ביישוב. 

אני זוכר שדרור אמר לי שזו גופת המחבל הראשונה בחטיבה, בזמן שהוא מח"ט, שהוא לא רואה בעיניים.   

יצאה השבת. 

הייתי חייב סיגריה.

מצאתי את עצמי שרוע, גמור מהיום הזה, עם הווסט עלי, נשען על גדר מאבן ומעשן. 

תמונות היום החלו לחזור ולרוץ במוחי. 

באותו הלילה הבקענו דרך קרקעית לג'יפים לכפר תופח (שלא עוברת דרך העיר חברון).

השתלטנו על הכפר.

חיפשנו את המחבל השני.

את הלילה העברתי בבניין מועצת הכפר. 

ביום ראשון היו הלוויות. 

4 הרוגים - דניאל שפי ז"ל, יעקב כץ ז"ל, אריק בקר ז"ל וקטיה גרינברג ז"ל.

 

בתחקיר עלו פרטים על גבורת כיתת הכוננות היישובית שמנעה מהמחבלים (לבושי מדי צה"ל) להתקדם למרכז הישוב.

אחרי הפיגוע הזה הוחלט ברמות הגבוהות לכבוש גם את העיר חברון.

אחרי כמה חודשים סיימנו את התעסוקה, עברנו לגזרת אביבים, דרור וינברג ז"ל נהרג עם עוד 11 לוחמים בציר המתפללים. 

המחבל השני נתפס כשלושה חודשים אחרי. התחבא באחת המערות באזור.

חזרנו שנית לחברון.

ושוב שבת סמג"ד. הפעם אני ביישוב אדורה עוד לפני כניסת השבת. 

אף אחד לא יתפוס אותי הפעם לא מוכן.

שוב קולות בקשר על פיגוע. הפעם בגבעה 26 שבגזרת הגדוד השכן. 

קיללתי את המזל שלי.

עוד מרדף ועוד פיגועים ועוד מבצעים ועוד לחימה.

מקבלים כל שבת מוקדם בגי'פ. 

אין שבת לפנות בוקר שאנחנו לא בחוץ. 

הכל נשאר טרי, חרוט. שנית לא ניפול.

 

ומאז, בכל שירת "ידיד נפש" בערבי שבתות בבית הכנסת עולות תמונות שאף אחד מסביב לעולם לא יבין. 

15 שנה הכל נשאר בפנים. 

לא חשבתי שזה בכלל מעניין מישהו.

 

ואחרי 15 שנה התיישבתי לכתוב.

ומאז אני לא מפסיק. 

השיר "לו הנופלים היו יכולים לדבר" עבר עם הזמן מספר שינויים ורק לאחרונה הוא קיבל גרסה בעיבוד מוזיקלי של המוזיקאי המוכשר חן מצגר-אדר.

אם תעלו את הווליום עם רמקולים או אוזניות טובות אולי תוכלו לשמוע את קול הנשימה בינות הסערה והשקט.

לא היינו גיבורים. זו הייתה המשמרת שלנו.

 

הקול - קולי. 

הזיכרון - שלהם.

יהי זכרם ברוך.