גמילה

זֶה אֲנִי שֶׁהֶחְלִיט לְגָרֵשׁ,

לַחְתֹּךְ אַהֲבָה בְּאִבְחַה.

הָיִיתִי מָכוּר לָהּ וְהִבְעַרְתִּי בָּהּ אֵשׁ,

והִיא יִצְּבָה לִי אֶת מִפְלָס הַשִּׂמְחָה.

עִם כֹּל הַטּוֹב שֶׁהָיָה לָנוּ יַחַד,

לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הִרְגַּשְׁתִּי חוֹלֶה.

בִּקַּשְׁתִּי גְּמִילָה, אָז הִפְסַקְתִּי סְתָם כָּכָה,

וּכְבָר עָשׂוֹר שֶׁאֲנִי בְּתוֹכִי לֹא מַרְגִּישׁ שׁוּב גּוֹלֶה.

אֶת הָאַהֲבָה הַזֹּאת סִיַּמְתִּי בְּלִי צַלֶּקֶת בַּלֵּב,

בְּלִי גַּעְגּוּעַ.

רַק כְּאֵבֵי רֹאשׁ שֶׁל מִי שֶׁהָיָה רָגִיל וּפִתְאוֹם,

הָפַךְ לְקָטוּעַ.

נִשְׁאֲרוּ רַק זִכְרוֹנוֹת שֶׁל עָשָׁן בְּיוֹם חָרְפִּי

וּבְרִגְעֵי פֻּרְקָן,

כְּשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי אֵינְסוֹפִי,

וּכְשֶׁהִרְגַּשְׁתִּי מְרוֹקָן.