מונולוג

אני מסוגל להיות רק בצד אחד של הבוקר.

וכשהיום שלי מקבל תפנית, הנשמה מתחילה להקיא.

להקיא מאנשים ריקים המנופפים בערכים שחוקים.

לטובת עצמם.

אז בואי, כנסי כבר לעולם של השמחים.

לעולם של אלה שלא יודעים מה הם רוצים.

כבר יומיים שלא פתחתי חדשות.

עושים שם קמפיינים למגפות ,לממשלות, לחרדות.

הכי היה לי כיף כשהתקרבת.

זה תפס אותי בהפתעה.

הזכות הזאת להיות במרכז.

אם אאבד את ההכרה, תעירי אותי טוב?

תראי שאת עוד תעמדי בתור לחבק אותי.

אבל אני איש של הרגלים.

מעלית עולה מעלית יורדת.

דלת נפתחת דלת נסגרת.

ומכל סממני הזמן הזה אני צריך להמציא את עצמי מחדש.