עולם שביר

בְּיָדוֹ הַפְּשׁוּטָה, בְּפָנִים מְאִירוֹת

הוּא עָמַד שָׁם שׁוֹנֶה,

בְּעֶשֶׂר בַּלַּיְלָה בַּצֹּמֶת הַמֶּרְכָּזִית שֶׁל הָעִיר.

בְּחֻלְצָה לְבָנָה, בְּכִפָּה שְׁחוֹרָה

הִזְכִּיר לִי אֶת סַבָּא,

וּפִתְאוֹם כָּל הָעוֹלָם נִהְיָה שָׁבִיר.

בְּיָד אַחַת נָתַתִּי לוֹ הַכֹּל,

וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה הֶחֱזַקְתִּי אֶת הַלֵּב,

חָזָק שֶׁלֹּא יִפֹּל.

רָצִיתִי מַהֵר לְהַגִּיעַ הַבַּיְתָה,

וְכֹּל אֶחָד מִכֶּם לְחַבֵּק.

לִשְׁאֹב תִּקְוָה

מוּל הַכָּבוֹד הָעַצְמִי שֶׁרָאִיתִי מִתְפָּרֵק.