תמימות

כְּבָר הַרְבֵּה זְמַן שֶׁאֲנִי לֹא מֵרִיחַ

אֵת הַמָּלוּחַ שֶׁל הַיָּם.

זִיכָּרוֹן נֶעֱלָם

שֶׁל יֶלֶד קָטַן

שֶׁהִגִּיעַ לַיָּם

עִם אַבָּא וְאִמָּא.

גַּם צְדָפוֹת גְּדוֹלוֹת

אֲנִי לֹא מוֹצֵא

וְלַהֲקוֹת שֶׁל מֵדוּזוֹת

גַּם הֵן כְּבָר אֵינָן

כְּמִיָמִים יְמִימַה.

הֲכִי פָּחַדְתִּי מֵהַגַּלִּים

הַלְּבָנִים הַקְּטַנִּים

אֵלֶּה שֶׁמַּהֵר נֶעֱלָמִים.

וְהַיּוֹם,

אֲנִי כְּבָר לֹא מַקְשִׁיב

לִדְגָלִים שְׁחוֹרִים אוֹ אֲדוּמִּים

שֶׁמִּתְנוֹפְפִים בָּרוּחַ,

מַזְהִירִים.

הָאַרְמוֹנוֹת שֶׁלִּי

שָׁקְעוּ בַּחוֹל

וּבִמְקוֹמָם הִגִּיעוּ אֲחֵרִים.

אֶת הָרֵיחַ,

אֲנִי מַתְחִיל לְהַרְגִּישׁ

רַק כְּשֶׁהָרֹאשׁ שֶׁלִּי

כְּבָר עָמוֹק,

עָמוֹק בִּפְנִים.